שמחתי לראות על המדף בחנות הספרים ספר מתרגומי שיריו של ואלאס סטיבנס (ואלאס סטיבנס: האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, מאנגלית: טובה רוזן, הוצאת אפיק),
גדול המשוררים האמריקאים, משורר החילון והאימננטיות. התרגומים היפים מביאים לקורא את שיריו של סטיבנס, שהתנגד לפיתוייה של השירה הרומנטית הנשגבת ששימשה מקור השראה לקודמיו כקיטס וכוולט ויטמן, ותחת זאת מצא את המוזה בתודעה האנושית ובדמיון. גם אם נמצא בשורותיו של סטיבנס את הציפור והירח, הים והרוח, כמה מהדימויים המוכרים והרווחים ביותר בשירה הרומנטית, המופע שלהם אצלו שונה ומובדל. אלו אצל סטיבנס אינם מייצגים את ניצחון הרוח בטבע,
אלא משקפים את התודעה השירית הפגומה בהכרח.
״אותה שמענו ולא את הים,״ מבשר השיר ״האידיאה של סדר בקי ווסט״ (57). מערכת היחסים בין האדם לטבע מתקיימת ללא הרף, אבל הטבע אינו משמש השראה ישירה: ״כי היא היתה יוצרת השיר שהיא שרה./ הים המכורבל תמיד בארשת טרגית. היה רק מקום שלידו הלכה ושרה.״ בניגוד מוחלט לשירתו של ויטמן כהאחדה של העצמי והטבע, סטיבנס מייחד לאני השר גורל של בדידות, שכן כותבת השיר הנובע ממעיינות פנימיים נידונה לגלמודיות, ״פוסעת לבד.../ כי מעולם לא היה לה עולם לבד/ מזה שאותו היא שרה, וכששרה, יצרה.״ אין זה אלא שקולה מחריש ״את הימוג השמים./ היא דייקה במדידת בדידותם.״ הימצאותה של המשוררת, שאר רוחה, הם שמעניקים לטבע את ייחודו. הימצאותה בבדידותה המזהרת על חוף הים, היא שצובעת את העולם בגוונים חיים יותר. בכוח דמיונה וסגולותיו היא משווה לסובב אותה נוהר וחיות שאינם אפשריים בלעדיה. השיר מקומי ומתפרץ, טיול על חוף הים המתרחב עוד ועוד, כתודעה עצמה, וחובק עולם ומלואו בעודו אנדמי.
ירח חום, ורד רקוב וציפור כבולה לאדמה עומדים בטבורו של השיר ״אלוהים הוא טוב.
זהו לילה יפה״ (117). סטיבנס אם כן מציג את הטבע המפעים תוך מזיגת כיעורה של המציאות והמפגש עם אסורי האדמה, המוות. הציפור החומה שאינה מתרחקת מהדהדת את להקות היונים שחגות ״וצונחות/ אל החושך, על כנפיים פרושות לרווחה״ (״בוקר יום ראשון״ 40),
תמיד מכוונות אל הארץ ולא אל רוחב היריעה השמימי בבדידותו. ודווקא הנפילה הזו, באירוניה השירית, מקנה לציפורים את מתת האימננטיות הארצית של פרישת כנפי התודעה.
השגת הבדידות של סטיבנס מתעצמת בשיר השני במחזור ״זוהר הקוטב בסתיו״; הוא מפליא להטליא את תחושת הלובן הבוהק של סוף הקיץ על חוף הים המהדהד את ״קי ווסט״ אל הססגוניות של מופע השחר הצפוני ובוא הסתיו לכדי תחושה עזה של יתמות, של ריק. גם כאן, סטיבנס אינו מאדיר את הטבע אלא צובע את כוליותו בלבן, ״מאופק עד אופק״. ההיטמעות בסביבה, ניסיון לזכור שאינו עולה יפה, ״משהו אחר... או לפני״ בצבע לבן אינו יוצא מגבולות הזיכרון, כמוס בשמורת ״עקבה שמזכירה.״ בבית האחרון נכון היה לדייק ולתרגם על פי המקור ״קוטב ירוקיו״ באופן המדגיש את תרחיש הניגודים העומד בבסיס הקיפאון הקרחוני למול מופע ההבזקים של אורות הצפון הכחולים-אדומים-ירוקים המבעירים את השמים. שני קטבים אלה הם מסד הבדידות של הדובר, שמעצימים את תחושת אי השייכות רבת ההוד.
מסע הבדידות של היחיד החשוף נמשך גם בשיר התשיעי של מחזור שירים זה. כמו הכסיל במונולוג האחרון של מקבת, שסופר את ימי ״מחר״ בצלילים של ״קול וזעם,״ כך גם השר של סטיבנס. הוא נוהה אחר כוכבי השמים הזוהרים ואלה מטילים ״צל גדול״, כצילם של החיים שסימן שייקספיר לפניו, והמוות בלתי נמנע כפעולת גורל, טרגדיה אנושית שקודמים לה חיים מפעימים של השתתפות מלאה, של חרות אפשרית מתוך ידיעת הסוף הבא בעל-כורחו.
כך חיי הבדד ופואטיקת היחיד מובילים לפרדוקס שעומד בלב שירתו של סטיבנס: התמרת אותה יחידות לכדי קיום שאינו מוביל לייאוש ודלות נפש כי אם דווקא לעושר פנימי. התעלות הדמיון והתודעה האנושית, סערת התשוקות שהינן אותות אמת של חיי העריריות.
כפי שציינתי, התרגומים יפים, עם זאת הערה: בשיר ״אלוהים הוא טוב. זהו לילה יפה״ (117) רוזן בחרה לתרגם את הצירוף ״brown moon״ כ״לבנה חומה״ במקום ״ירח חום.״ יש לשער שהמתרגמת עשתה זאת כיוון שהלבנה והציפור מיתרגמות ללשון נקבה ונוצרת נביעה שהיא כביכול טבעית. אלא שכך המתרגמת בראה אקוויווק שחוטא למהותו של הפסוק, רקמה חזרתיות שאינה קיימת במקור ולפיכך פגמה דווקא בצביונו של השיר.