ספרו של הרוקי מורקמי 1Q84 היא יצירה אפית שקשה לצלוח ולו בגלל רוחב היריעה שלה. קריאה ביצירה באמצעות פענוח של מכלול הכלים הרטוריים
העומדים לרשות הקורא תוכל לסייע בהבנת המורכבות הגדולה הכרוכה במלאכה זו.
התיאוריה הפסיכואנליטית, כפי שהיא מנוסחת על ידי פרויד ולאקאן, רואה את הסובייקט כסובייקט של שפה, אשר הלא-מודע שלו מורכב משרשרת של ייצוגים או ״עקבות זיכרון.״ במונחים של לאקאן, אלו נקראים מסמנים. פרויד גורס כי עקבות זיכרון אלה עוברות מזמן לזמן ״ארגון מחדש,״ אותו לאקאן רואה כלא אחר מאשר מכניזם רטורי לצירוף מילים שבא לידי ביטוי באמנות הנאום ובשירה: אליפסיס, מטפורה, קתחרזה, חזרה ואחרים, ובסימנים אלה פרויד מלמד אותנו לקרוא כוונות.
על פי התיאוריה של אבי הסמיוטיקה צ׳ארלס פירס, שני גורמים יוצרים מערכת יחסים דיאדית מעורערת ואילו הכנסת גורם שלישי מייצבת אותה לכדי האחדה וממצקת את הזירה כך שהיא הופכת סימבולית במהותה. הגורם השלישוני, אם כן, כפי שקובע פירס, הוא החשוב מכולם והוא זה שמייצר את המשמעות במערכת היחסים. מערך תיאורטי זה מהדהד את התיאוריה הלאקאניאנית בבואה להציג את הסובייקט הנוירוטי כסובייקט של השפה והתרבות. רוצה לומר, סובייקט שקיבל על עצמו את איסור גילוי העריות באמצעות דחיית הקשר הבלעדי הדיאדי עם האם ויצירת מטאפורת שם האב, שבהכרח יוצרת שילוש אשר מייצב את המערכת כולה.
אם נחזור לספרו של מורקמי 1Q84, די בשמו של הספר הקושר שני ייצוגי תחביר שונים, סימן (אות) וסמלים (ספרות), כדי לאותת שהעלילה כורכת שני יקומים מקבילים שטלואים זה בזה. הטלאה זו של שני תווים שונים שאינם מאותו סדר מרחיבה את המבנה מדו-ממדיותו המשורטטת על הדף ובוראת תבנית ארכיטקטונית תלת-ממדית המופשטת עקב כך מגשמיותה. עם זאת, דווקא קיומו של עולם תלת-ממדי זה מוטל בספק
וארציותו ניטלת ממנו, ואילו הטופוגרפיה הדו-ממדית של היקום ודאית, בהיפוך מהתיאוריה של פירס ושל לאקאן. מורקמי אם כן מתעתע; עולם הסמלי מעורער ואילו בעולם הדיאדי, זה שבו ממוקמת הדיסטופיה המרומזת 1984, מתכונן יקום האפשר.
מורקמי מנכיח עוד יותר את התפרקותה של ההוויה הברואה בעלילת 1Q84 באמצעות צורתה של האות Q המטרימה את אופייה של הפקעת שעולה מסיפורה של פוקה-ארי. זנבה של האות, המבצבץ בצידה הימני, מבקע את העולם שהולך ונפרם. בדרך זו, מורקמי משיג על כל מוסכמה וחותר לקראת סדר חדש שמרחיק מספרו של אורוול ובעת ובעונה אחת ממסמר את הקורא לרומן של זה האחרון.
אמצעי סגנוני נוסף שמאפשר לעמוד על כוונותיו של מורקמי עוד טרם קריאת הספר הוא חלוקתו לשלושה פרגמנטים. במונחים לאקאניאניים, מבנה זה של שלושה פרגמנטים מעיד על כך כי היצירה פועלת בתוך הממד הסימבולי. כמו הסימבולי, השילוש מעיד על פונקציה אבהית מתפקדת. מכאן שהקונסטרוקציה שיצר מורקמי מנכיחה את שם האב בתפקודו המלא. מורקמי בונה את השילוש הזה כמחסום נגד אויביהם של גיבורי הסיפור: גילוי עריות (האיווי של האב לבתו – בספר 1Q84 האיווי של האב לכל הבנות באמצעות הפאלוס האימתני בו ניחן),
רצח ואימה שמטילים חברי הכת המסתורית ״סאקיגקה״ על העולם.
עם זאת, מורקמי פועל בדרכי עורמה בשני כרכיו הראשונים של הספר ומעמיד מול השילוש הפרגמנטרי מבנה דיאדי מוחלש בצורת פרקים המובאים מפיהם של שניים מגיבוריו, אאוממה וטנגו. אך גם כאן, מורקמי מתחבל מיד בתכסיס רטורי אחר לטובת חיזוקו של מבנה דיאדי זה. לשם כך הוא עורם פיגום נוסף ובספר השלישי הופך את מבנה הנרטיב למערך שלישוני.
בספר השלישי, אם כן, מורקמי משנה את מבנה האפוס ומצרף לסיפור נקודת מבט שלישית, את זו של אושיקווה המפלץ. עתה התמונה נעמדת על שלוש רגליים, ולפיכך מקבלת נופך סמלי. אושיקווה, בזוי ככל שיהיה, מתגלה כשם האב המטאפורי, מחולל התמורה ב
עלילה ומי שמגן על שני הגיבורים, טנגו ואאוממה.
לא זו גם זו, ההרכבה של אלמנט שלישי בספר שלישי מתפקדת כמומנט מכפיל
כוח אשר מציף את השורה בהתענגות על הסבל בשל האופי החזרתי על השילוש. בה בעת החזרה ממוססת את ההתענגות העודפת. במכתב 52 לידידו פליס פרויד מסביר שהחזרה כמוה כצילום של צילום עד כדי הקהיית הצילום המקורי. כל חזרה מפקיעה מהכתוב את גורמי העירור העודפים שבו ואת הזוועה לכדי רוגע יחסי.
אמצעי אמנותי נוסף הוא הסיפור בתוך סיפור ״פקעת של אוויר״ שכתבה פוקה-ארי. הסיפור כפי שהיא כתבה אותו ראשוני מדי, אין בו משפטים מורכבים, וכאשר טנגו משכתב אותו ומוסיף מורכבות לסיפור הוא למעשה מעביר אותו מהממד הממשי, הבלתי נסבל ועל כן בלתי ניתן לביטוי, אל הממד הסמלי, הנסבל ועל כן ממד הלשון והתרבות.
בנוסף, פוקה-ארי מדברת ללא סימני פיסוק כלל. הגייתה נטולת גוון והיא חדגונית. אינטונציה, כחלק מהתכסיסים הרטוריים, משמשת לחשיפה או כמינה של תכנים הנמצאים בלא מודע. מאחר שפוקה-ארי נמנעת מכל אותם סימני פיסוק, ומדברת בלי סימן שאלה ובלי סימן קריאה, אין ספק שהיא אינה מתפקדת במישור הסמלי, שכן היא דמות שטוחה, קרטונית, נטולת לא מודע. זהו למעשה רמז ראשון שמטרים את אפשרות אי-התקיימותה של פוקה-ארי במישור האנושי. כך איפוא, פוקה-ארי פועלת בטקסט כסינקדוכה: היא החלק המייצג את עולם 1Q84 בשלמותו כעולם מעורער שקיומו מוטל בספק.
הנה כי כן, כל הכלים הרטוריים הללו פועלים כתמרורים אפשריים, אותם פירורים מטאפוריים שמשאיר הסופר לקוראיו כדי לסמן מסלול הליכה פוטנציאלי כשהוא כביכול נוטש אותם בסבך עלילה בלתי ניתן להתרה.