• ד"ר יפעה הדר

גילוי עריות כרצח – המתת הנפש כמטאפורה וכמציאות (אדיפוס, המלט, פרויד, גרסיה מרקס, הרוקי מורקמי)

גילוי עריות והאיסור עליו הוא נושא שמופיע תדיר בספרות, בתנ״ך ובמחזות היווניים, ועליו מושתתת התיאוריה הפסיכואנליטית. התבוננות מעמיקה בכל אותם מופעים של גילוי עריות בספרות ומאוחר יותר בתיאוריה הספרותית וזו הפסיכואנליטית העוסקים בהם חושפים כי מעשה זה הולך יד ביד עם רצח; ניתן לקבוע איפוא שקיימת הומוגניות בין השניים.

בספרו טוטם וטאבו פרויד עומד על הקשר בין גילוי עריות ורצח כשהוא משרטט את הקשר העקבי בין היחס להורים, שנשלט על ידי כמיהה לגילוי עריות, שהוא התסביך הגרעיני של הנוירוזה (33), הבסיס שעליו מתכוננת הנפש האנושית והאשמה.

נשאלת השאלה על מה האשמה? הסובייקט מרגיש אשם על הפשע הקדמון שחוללו הבנים בחברה הפרימיטיבית, עת רצחו את אביהם העריץ וירשו את נשותיו ובכך עברו על

לוט ובנותיו רובנס

איסור גילוי העריות. אליבא דפרויד, ״תודעת אשמה יצירתית זו״

אינה דועכת בנו עד היום (177). מאחר שמטאפורת רצח האב והמשאלה לרשת את אהבת האם פועלת אצל הסובייקט הנוירוטי לעולם, היא זו שמעסיקה ללא הפסקה גם את עולם הספרות.

גבריאל גרסיה מרקס משתית את עלילת ספרו מאה שנים של בדידות על אקוויוולנטיות זו שבין גילוי עריות ורצח. אלמלא היו חוסה ארקדיו בואנדיה ואורסולה ״קשורים זה לזה עד יום מותם בעבותות חזקים יותר מן האהבה: בנקיפת מצפון משותפת. הם היו בני דודים״ (21 מאה שנים של בדידות בתרגומו של ישעיהו אוסטרידן), לא היה מתרחש אותו מעשה רצח שהוליד את סיפור המעשה הנפתל והמאגי. פחד קמאי, מתוך אותה ״תודעת אשמה״ עליה דיבר פרויד, שמא יביאו נישואיהם שראשיתם בחטא, בפריצת הטאבו, להולדת איגואנה, הוביל למעשה רצח. העקירה מביתם ובניית מקונדו האגדית מעוגנות במעשה גילוי העריות וברצח שהתחולל בעקבותיו.

באופן דומה, ספרו של הרוקי מורקמי, קפקא על החוף, מזמן לנו מופעים של פריצת הטאבו ושל רצח. אביו של קפקא, כאילו היה האורקל מדלפי,

משמיע באוזניו נבואה: ״יום אחד תהרוג את אביך במו ידיך, ותשכב עם אמך״ (251). אביו אף מוסיף ואומר שהוא ישכב גם עם אחותו, הגדולה ממנו בשש שנים (שם). הנבואה מתגשמת, בין אם כמטאפורה ובין אם במציאות, כאשר קפקא הצעיר שוכב עם סאאקי המבוגרת ממנו, שלה הוא מייעד את תפקיד אמו שנטשה אותו בהיותו בן ארבע.

אדיפוס רקס מקס ארנסט

אם בפגישתו הראשונה עם סאקורה ראשה של זו נופל על כתפו של קפקא כשהיא נרדמת בנסיעה באוטובוס, וזה מדמיין אותה לאחותו ומיד איברו מתקשח, הרי שמאוחר יותר, בחלומו, קפקא שוכב-אונס את סאקורה, משוכנע שהיא אחותו וכל זאת מתוך כוונת מכוון לקבל עליו את הקללה שהוטלה עליו ולהשלים את התוכנית שהוכנה עבורו כדי שיוכל להתחיל לחיות. בד בבד, בעלילה מקבילה, אביו של קפקא נרצח בידי נאקאטה בשל מעשי ההתאכזרות שלו לחתולים, ולאחר מכן נרצח שוב בידי עורב (קפקא בצ׳כית) שקודם לרצח מנקר את עיניו של הפסל המפורסם, מעשה שפרויד

מפרשו כסירוס ובכך משלים את המיתוס האדיפלי של סירוסו-רציחתו של האב ולקיחת נשותיו ממנו. הנער קפקא, בניגוד לאדיפוס המיתולוגי, ניצל מאימת הסירוס והמוות, על אף שהוא שוכב עם אמו ואחותו, בזכות העמימות האופפת את יחסי השארות שלו עם סאאקי (אמו המדומיינת), ובשל העובדה שאת סאקורה הוא אונס אך ורק בחלומו. השימוש בתחבולה רטורית מציל את הנער, ממסך את עוולת גילוי העריה ומאפשר את השיבה הביתה, אך לא לפני שאביו נרצח, ולא כמטאפורה. כך במעשה או במחשבה, פריצת הטאבו מביאה לידי רצח.

זאת ועוד, עלילותיו של קפקא ובעיקר מסכת יחסיו עם אביו ואמו המדומיינת מרפררים לגיבורו של שייקספיר, המלט. עלילת המחזה המלט מביאה לידי זיווג של גילוי עריות ורצח – גם אם גילוי העריות הוא בבחינת משאלת לב שאינה מתגשמת במציאות, כי אם באמצעות שליח. בבואו להסביר את התנהגותו של הנסיך הדני במחזה, לאקאן גורס בסמינר השישי (האיווי ופירושו) כי ספקותיו של המלט בטרם יחליט לנקום את דמו של אביו המלך אינם נובעים מאזלת יד.

המלט ואימו דלקרואה

לאקאן מעלה את האפשרות כי הנסיך הדני מהסס דווקא בשל ההשגה הלא מודעת כי דודו הגשים את משאלתו האדיפלית כשרצח את אביו ושכב עם אמו [המלט מתחבט, כך לאקאן, לא באיווי שלו עצמו, כי אם באיווי של אמו (194 שיעור 18.03.59 תרגום לאנגלית: קורמק איירלנד)].

בסמינר הרביעי יחסי אובייקט (Polity Press 2020) לאקאן אף הקדים והמשיג גילוי עריות כרצח. לאקאן מעלה אפשרות זו באמצעות השוואה בין שני מיתוסים, או בין שני שלבים של מיתוס אחד ויחיד. לאקאן גורס כי באמצעות הקבלה זו ניתן לשפוך אור על הדבר (247), על העובדה שפריצת הטאבו משולה לרצח. לדעת לאקאן, יש לפרש את המתחולל במיתוס כפי שהוא פועל על פני שני דורות: בדור הראשון מתרחש גילוי עריות בין אדיפוס ליוקסטה,

ואת מקומו בדור הבא מייצג הרצח של פוליניקס, אחד מבניו התאומים של אדיפוס. לאקאן בונה את משוואת המיתוס כך שבאמצעות פעולת המרה הרצח של פוליניקס תופס את מקומו של גילוי העריות (248).

גם הרולד בלום, במסתו הנודעת חרדת ההשפעה (הוצאת רסלינג, תרגם עופר שור 2008), מבסס את הקשר שבין גילוי עריות ורצח. עיקרי חרדת ההשפעה הבלומיאנית

מושתתים על התיאוריה הפרוידיאנית ועל תסביך אדיפוס: המשורר החדש פועל בשירתו להדיח את המבשר ולתפוס את מקומו באמצעות פעולה אלימה, באמצעות ״קריאה מנשלת״. אלא שטרם מעמד הנישול מתקיים מעשה הניכוס, רוצה לומר, גילוי ערייתו של האב המבשר בידי האפיב (ephebe), הצעיר, שלאחריו יש להשלים את המעשה באמצעות הנישול, הוא מעשה הרצח הטקסי. בלום עוסק במשוררים חזקים הנאבקים במבשריהם, ״לפעמים עד מוות״ (35), תוך שהוא מבסס את השירה כרומן משפחתי, שבמרכזו עומד מופע גילוי העריות (121).

גילוי עריות אם כן אינו דבר שיש להקל בו ראש; השלכותיו ממיתות, בין אם מדובר ברצח של ממש כפי שאנו רואים בטרגדיות היווניות, במחזהו של שייקספיר, אצל מורקמי וגרסיה מרקס או מנגד, במסתו של בלום, כשהמשורר הצעיר מבקש לנשל משירתו את קודמיו כמטאפורה.


25 views0 comments